The Sweden point of view

•יולי 13, 2010 • להגיב

I want to say a few words about story telling and the strong influence that stories can have upon us. After a total of 5 years living abroad and of witch I now spent 7 months in Israel I finally have a sense of home longing. It took its time, and it is not the most obvious things about Sweden that I miss. I miss the content sound of our familys tee cooker, the pictures of old happy people on the yoghurt packages and I miss the stories. Stories about all kinds of stupid details like; how the actor from a children’s tv show changed his voice so radically that after recording for a week it took him two days to get back into his normal pitch again. Or about the man who shot deer from his living room window in the middle of a suburban village, with neighbouring gardens not more then 20 meters from his house. Stories about the Swedish fauna and how to predict the seasons; they used to say, many berries in the tree means a cold winter. Then there is the story about the little boy who travelled over the whole country on the back of a goose, that is a very famous one that even has got a place on our “20 kronor” paper bills

Maybe this longing for my own stories comes out of being here at Clipa. They know their stories here and they tell them beautifully. In general I think Israel is rich in this tradition. But even though we can share many of them despite a geographic distance. I found that a world of stories that I grew up with has been missing me for many years. I felt a need to revive mine by sharing them again. When a story is told it is added into a consciousness where it becomes a part of our associations and our references. In this place of consciousness it doesn’t matter what kind of story it was anymore, if it was true or not, or if it was a good or a really bad one. What is important is that it adds into our little monocle with witch we look down at the world and at our existence. It becomes something that we can relate to. And now by being detached for many years from certain common stories I suddenly felt like my references where not relevant or not existing any more, because they where not shared.

I felt the need to travel back into my old stories that in my growth laid a foundation to associations and thoughts I have today and to look at them again. Maybe you can call it a need to look for something Swedish in me. As I started to work on my solo for Clipa Aduma this became a major influence. The research became a journey for me back into my own culture where I passed through folksongs, folktales, stop motion films and old childhood heroes

בול של בילבי- גיבורת ילדות שוודית ידועה

Now I look forward to participate and to be spectator in Clipa Aduma. Lets share some more stories. I show you mine and you show me yours. And then we share a few more eyes on the world together.

I also want to shout out a little for my skandiavian neighbours, Jo Stromgren Kompani, who are performing in the festival, is making one of very few appearances outside Europe this year. This company is special; they are independent and witty, keeping their own profile and style while still continuing to appear at big scenes around the world. Apart from their specific structure and individual aesthetics they are also interesting because they have developed a specific technique for nonsense language; a verbal language that is based on a dialect without meaning anything at all. This, my friends is story telling on an inventive and high international level! They are going to give us a tale worth experiencing, so lets go and see it and add that it into our little life monocle as well.

Hope to see you at the festival

Sandrina Lindgren, Intern at Clipa Theatre, January – July 2010

As You Hear an evening with six short pieces: July 15th 20.30 and 16th 13.00 and 22.00

A Dance tribute to the art of football” Jo Stromgren Kompani at La Naqaat in Jaffa: July 16th 13.00 and 17th at 21.00

כדורגל זה דווקא כייף

•יולי 12, 2010 • להגיב

בתור נצר גאה למין הנשי המסורתי, אני סולדת מכדורגל. זה משעמם, לא מעניין, שחקנים ברבריים רצים אחרי הכדור, ואוהדים ברבריים לא פחות משתכרים, מקללים ומפצחים גרעינים. ואז לפני חודש נפל דבר, כמה נשים שאני מחזיקה מדעתן, כתבו על חיבתן לכדורגל בכלל (בעיקר לפועל קטמון- קבוצה ירושלמית מעט נידחת) ולמונדיאל בפרט. כתיבה אינטילגנטית, רהוטה ומשעשעת, שהביאה אותי להחלטה להתקרב לקצה. כך יצא שצפיתי לראשונה בחיי, בגיל 42, במשחק כדורגל, ברזיל נגד ארה"ב, אם אני לא טועה, במייק'ס פלייס, משחק לא מרתק במיוחד, אבל התגלתה מדורת השבט של שנת 2010, והרצון העמוק שלנו להיות ביחד, תחושת הטוגדרנס שכל כך התגעגענו אליה, קיבלה מענה והרבה סיפוק בצפייה משותפת במשחקי הכדורגל.

צפיתי בכמה וכמה משחקים, חלקם שיעממו אותי, חלקם היו מלהיבים, את כולם ראיתי בפאבים בשכונה, או על חוף הים, וזה היה לגמרי החלק המגניב של כל הענין, יש בזה משהו סוחף ומהנה, להקשיב להערות, לשנינויות, להתרגש ולהתרגז עם כולם, כל כך שנות השמונים בערוץ אחד, כל כך נעים וכייף, אולי אמשיך לראות טלויזיה בפאב, רק שלא נראה לי שיש מה. ללא ספק עטרה שמומלץ להחזיר ליושנה.

אתמול חוויתי ערב דו-מיני (לא, לא כזה, מה פתאום) בחלקו הראשון הלכנו כמה חברות לראות סרט בנות, סקס והעיר הגדולה 2, כן, כן, כל שריקות הבוז שעוברות בקהל מוצדקות. אוסף נשים צעקניות, דרמטיות, פאתטיות, שמחליפות בגדים בקצב מעורר דאגה, חופרות במוח ולא לומדות שום דבר. אחר כך עברתי לחלק ה-so called גברי של הערב והלכתי לראות את משחק הגמר של הולנד-ספרד, לא כל כך הצלחתי לבחור צד, הקבוצה שחיבבתי(בלי להבין דבר) פרשה כבר מזמן, לכן סתם קיויתי להנות ממשחק כדורגל, כי לגמרי למדתי להנות מזה. את המשחק ראיתי בבית הקפה, את ההארכה ראיתי בפיצוציה ואת הגול שמעתי באוטובוס ברדיו (…). החלק הגברי לקח בענק.

ואיך כל זה קשור לתאטרון קליפה? אהה, זה קל, אחרי שוך הוובוזלות, עם הירידה הדרסטית במכירות הגרעינים השחורים והפקקים ששוב ישתרכו ברחבי העיר עם בוא הערב, אנחנו נארח את קבוצת יו-סטרומגרן מנורבגיה, שהשתתפה במונדיאל האחרון עם המופע אמנות הכדורגל ותגיע אלינו להופיע במסגרת פסטיבל קליפה אדומה. המופע מבטיח המון הורמונים, טסטוסטרונים, גברים נועזים עם מכנסיים קצרים, וסיום מסורתי לגמרי (הפתעה!).

קבוצת יו-סטורמגרן מתוך המופע אמנות הכדורגל

יום שישי 16.7 בשעה 13:00 במרכז נא לגעת

יום שבת 17.7 בשעה 21:00 במרכז נא לגעת

www.aduma.co.il

אבטיח על הכפית

•יוני 22, 2010 • להגיב

החום הזה קשה לנו, אין לנו השראה ואנחנו עובדים בתנאים של sweat-shop, גם מזיעים, וגם עובדים כמו נערים באנגליה של המאה ה-19, כשהחליטו שתיעוש זה מה זה מגניב, ולא ידעו שבמאה העשרים ואחד נהיה כולנו עבדים קטנים בקיוביקל שלנו בהיי-טק, חוץ מאלו שחווים רוח חופשית ומשכורת רעב בתיאטרון הישראלי.

יונתן הספוגונייר

יונה התגלה כפסל מוכשר בספוג

בית המיזע. אבק של כוכבים

הוט-קוטור

בהפסקה אכלו כאן אבטיח, קיץ, חם, מרווה, אדום, קר, ירוק.

כאן היה אבטיח

ליהגה: נילי ממן

בקיץ תהיה מלחמה או שיהיה פסטיבל?

•יוני 17, 2010 • להגיב

פסטיבל קליפה אדומה, פסטיבל בינלאומי לתיאטרון חזותי ואמנות המופע, יתקיים בחודש יולי, כמעט בשיאו של הקיץ.

יש שתי מסורות בקיץ הישראלי, האחת איום למלחמה, השניה לחות איומה. שתיהן מתקיימות באופן תדיר, תכוף וצפוף. אנחנו תמיד מקווים שלא תהיה לחות, למרות שזו תקוות שווא, ומתפללים שלא תהיה מלחמה- כי מלחמה זה רע.

קיומם של אירועי תרבות בינלאומיים בישראל -מדינה שוחרת תרבות מצד אחד, ששואפת להשתייך למשפחת העמים, ומאידך מפתחת סימנים מדאיגים של פאשיזם- מוטל תמיד בספק, בגלל מעמדנו הפוליטי המיוחד (כאן אני נוקטת בגישה קלה של אנדרסטייטמנט).

הקיץ האחרון, שעוד לפני שהוכרז על פתיחתו הרישמית, 21 ביוני, סתם שיהיה לכם לטריוייה, מתאפיין בביטולים מצערים ומבאסים במיוחד. הבה נקווה שהזקנים, אלטון ג'ון ורוד סטיוארט, לא ישתמשו בזה בתור תירוץ, סתם כי לא יהיה להם כוח לכל הלחות והג'ט לג האלו.

אני רוצה לבחון את סוגיית העירבוב הזה שבין פוליטיקה ואמנות. האם יש הצדקה או הגיון במהלך הזה, שבו אמן בוחר להחרים מדינה, כדי להביע עמדה פוליטית. מצד אחד אני מאמינה באחריות הדדית מוסרית בין העמים, ללא ספק. מלחמת אזרחים ביוגוסלביה היא ענין שכל העולם צריך לפתור, כמו גם הסיכסוך בישראל. אבל יש משהו בפעולה של חרם, חד צדדי, שמקביל יותר לפסק דין במעמד צד אחד, מאשר למניפסט אפקטיבי. לדעתי מחאה פוליטית צריכה להיות אקטיבית, וככזו האמן צריך לכבד את המארח, שהזמין אותו, בנוכחותו, לבוא ולהגיד את מה שיש לו על הלב, מה שאלוויס קוסטלו, למשל, עשה במילים אבל לא בכלי הכי מוצלח שלו-במוסיקה, ובעצם האקט כולו הצטייר כקצת יותר פחדני מאשר מחאתי.

בעצם אני מתקשה מאוד לקבוע עמדה חד משמעית בסוגיה, למרות שלרוב אני מוצאת את עצמי מתנגדת לעמדותיה ומהלכיה של הממשלה, אני מרגישה שחרם אמנותי-תרבותי-אקדמאי מאופיין בלא מעט צביעות, סוג של איפה ואיפה, כניעה ללחצים לא רלוונטיים ובעיקר הפניית המשאבים לכיוון הלא נכון, כי אמנות צריכה להשתמש בכוח שלה כדי לייצר אמירה, ליצור, להתריס, להתערב בתוך הקהל שלה, לזעזע ולא להיאלם דום.

כל זה כדי לספר לכם שהשנה יגיעו אלינו קבוצות מנורווגיה, צרפת, גרמניה וצ'ילה, כדי לקחת חלק בפסטיבל לנו,  אנחנו מקווים שהם יכבדו אותנו בנוכחותם, ואם צריך נעמוד דקה דומיה, למען בערך מיליון מטרות קדושות שעומדות לנגד עינינו ימין ומשמאל.

נכתב על ידי נילי ממן

קליפה אדומה- ההכנות בעיצומן

•יוני 8, 2010 • להגיב

בעוד קצת יותר מחודש זה עומד להתחיל, החזרות על פרדייז ישככו קצת ונפנה את הבמה לאורחים הרבים שיגיעו מחו"ל ולאמנים הישראליים שיעלו עבודות בכורה, שהשנה עושות רושם מעניין במיוחד. בהמשך אפשר לראות תמונות מתוך יום הצילומים לקליפ שיעלה בימים הקרובים.

the making off clipa aduma festival 2010

הצלם מוש והמפיקה/בימאית/תסריטאית רותם

מוש ורותם

glory monster

גבריאל הולכת על בטוח

גבריאל

גבריאל נויהאוס

גבריאל נויהאוס- יפה אחת קודם

נערות הרקע או אולי הליווי של היוצרת מיכל הרמן

מכלות את זעמן בכוכבת

מחווה צנועה לאלו ששרו ושינו והסתפרו יפה כזה

צבי פטרקובסקי שיפתח בית ספר למימיקה, ועוזרו הנאמן דארטניאן

צבי ועוזרו הנאמן, שמנהל את הכספים ואת יחסי הציבור

יונתן שכמעט בחר בזכות השתיקה

אף מילה על אלמילה

הנשים של עמנואלה

העצב של השכן ירוק יותר

אבטיח בלי גרעינים

היא לובשת אקווריום

הדרקון של יערית

flying dragon

אליאן חוקר את המיתוס של יונה הנביא וכמה חדרים היו לו בבטנו של הלויתן

אליאן ולג'י

מוסיקה שעובדת

•יוני 1, 2010 • להגיב

למי שהסתובב באזור תיאטרון קליפה ברחוב הרכבת בתל אביב יכול היה לחשוב שאי שם בתוך הבניין הקטן המוסתר על ידי הפיקוס הגדול, נמצא חדר חזרות של הפילהרמונית הישראלית.

בתקופה האחרונה, במקביל ותוך כדי החזרות, הוחלט כי רוב פסקול "פרדייז" יורכב ממוזיקה קלאסית.

יש משהו יפה בניסוי וטעיה של מוזיקה קלאסית כשזה מגיע לתיאטרון, ועל אחת כמה וכמה כשזה תיאטרון קליפה. מעניין לראות איך מתמודדת הקבוצה עם תזמון של סצנות בהתאם למוזיקה, איך עובדות הכניסות והיציאות יחד עם הכינורות וכלי הנשיפה.

וכך, ימים שלמים אנחנו עובדים על הניהול השוטף במשרד ולעיתים יכולה להפתיע אותנו כניסה דרמטית של סנסאנס או סונטת פסנתר נוגה של שופן.

הרגעים היפים בחזרות הם כאשר אני יכול לשמוע מתי הקטעים המוזיקליים עובדים. יש לפעמים שאנחנו שומעים את אותו הקטע עשרות פעמים. לפעמים הוא יופסק באמצע ויוחזר כמה שניות אחורה, לפעמים פתאום יגבירו השחקנים את הווליום ואז יורידו אותו שוב בנסיון למצוא את אותו רגע מדויק בו התו מתאים לתנועה, לרגע הבימתי הנכון. לוקח לזה זמן, אבל בסוף זה מגיע. אפשר לראות זאת על פניהם כשהם מסיימים את החזרה.

אני ממליץ לכם לנסות פעם לחוות תיאטרון דרך חוש אחד בלבד. במקרה שלי תהיה זאת השמיעה, שכן כאמור אני מבלה את רוב היום שלי במשרד ויכול בעיקר להקשיב למה שנעשה על הבמה.

אני גם שומע את הצחוקים, רקיעות הרגליים, הלחשושים, השיחות ובמקרים מסויימים גם צעקות. וכך כשהקבוצה יוצאת להפסקה, ניתן לשמוע איך כולם מזמזמים את אותה המנגינה. זאת שתתקע לך בראש עד יום המחרת כאשר יימצא איזה קונצרט ברה-מינור שמתאים במדויק לרגע הפיתוי של הנחש את חוה או לבריאת האדם.

אני אולי נשמע מתלונן אך לא כך הדבר. כאשר אני חושב על חלק מחבריי שעובדים במשרות "רגילות" בפירמות עורכי דין, משרדי הנהלת חשבונות, חברות היי-טק וכו', אני מבין שיש משהו אחר ושונה בעבודה במשרד של תיאטרון. תהליך היצירה, החזרות, ההצגות ואותה המוזיקה שעליה אני מדבר הופכים את סביבת העבודה למין מצב מקסים בעיני בו בתוך שעה אחת של עבודה אני יכול לקבל הצעת מחיר לשירות כזה או אחר, לדבר עם קבוצה שמגיעה אלינו מחו"ל, לעזור לתאורן להרכיב איזה פנס ולהתרענן בכמה דקות של צחוקים רמים על מושבי התיאטרון כאשר אני מציץ לחלק מחזרה.

סבי עליו השלום היה בזמנו הפנוי גם זמר אופרה וחזן אי שם בימים העליזים של בית האופרה הישראלית שעל חוף הים בקצה של רחוב אלנבי. אם הוא היה מאריך ימים בכדי לראות אותי מסיים תואר באמנות התיאטרון היה ודאי שואל מה אני הולך לעשות עם זה. אבל משום מה יש לי התחושה, שאם היה בא לבקר אותי בתיאטרון בימים אלו אולי היה דוקא מחייך חיוך קטן ואומר לי משהו בסגנון של "אם כבר אתם משתמשים במוזיקה, אז קלאסית זה הכי טוב!".

בקרוב נתחיל לעבוד על התפאורה והתלבושות…

כתב: אורי לוין

צרות בגן-עדן

•מאי 23, 2010 • להגיב

חודש וחצי חלפו מאז שהתחלנו לעבוד על פרדייז והיה גן עדן. מידי יום התכנסנו בחלל העבודה יוצרים קטעי אימפרוביזציה  ופורצים בצחוק היסטרי,לא הפסקנו לצחוק, התגלגלנו על הרצפה מרוב צחוק. אחרי גלגולי הצחוק התכופים פרשנו להפסקת צהריים ובה אכלנו ממטעמיו של השף פטרקובסקי צבי . זה עמל ובישל מידי יום מטעמים משובחים מפרי גן העדן. בתום ההפסקה, שכללה זלילה ושיתוף אנשי המשרד בצחוקים הבלתי פוסקים, חזרנו לסטודיו בכדי לצחוק עוד ועוד. אחרי כמה ימים התחילה לקרקר בתוכי תחושה שבסוף יהיה כאן בכי. אני לא טיפוס פסימי , אבל ככה זה אצל ילדים כשהם מאוד משתוללים וצוחקים בסוף זה נגמר בבכי.

וימי הבכי לא איחרו להגיע . כעת אנחנו מתייסרים בניסיון חיפוש אחר הדרמה , הסיפור, העלילה שתחבר את כול הצחוקים והקטעים הפזורים לכדי מופע שלם (כזה שאני ארצה לצפות בו). דימה כבר אורז

מזוודה ומתכנן לעזוב, עידית מנסה בקסמיה לשזור חוטי עלילה , אני מקרביי הרגישים, יצרתי רומן חד צדדי עם יונתן ואני מקרקר סביבו בניסיון חיזור וחותר לסצינת נשיקה שתכה גלים, צבי מנסה לרצות את כולם אבל נירדם על המושב וגם הפסיק לבשל , ויונתן …יונתן מפיק מופע גרנדיוזי לסיסטם עאלי -אין לו זמן אין לו זמן. מה יעלה בגורל פרדייז?  האם נצליח ליצור דרמה קומית סוחפת? …האם דימה באמת יעזוב.. האם עידית תהיה מרוצה…האם צבי ייצא מעורו ונראה סוף סוף  דמות עגולה….ואני …. האם אני אצליח לנשק את יונתן?????

כתב: עודד (דדי) צדוק

תמונות מחדר החזרות של פרדייז

•מאי 11, 2010 • להגיב
השבוע קצת התפזרנו. כמה מאיתנו נסעו להופיע בפולין, אחרים נחים מהחזרות המפרכות, כמו שתוכלו לראות בתמונות המצורפות, והטובים שבינינו נשארו לשמור על הגחלת במשרד.
התמונות צולמו על ידי סנדרינה לינדרגן

חמש דמויות במחזה הסוחף, הלהיט, שובר הקופות- פרדייז

מדונה, האל, בייבי-ישו והמאמין הכורע לרגליהם

אדם וחווה


פרי גן עדן

•מאי 3, 2010 • להגיב

לפני שש שנים פתחתי מסעדה בקרית מוצקין ולאחר מכן בחיפה, חשבתי שאני יודע מה אוהבים אנשים ועל מה הם מוכנים לשלם את מיטב כספם, או כמו שאומרים אנשי העסקים: מצאתי את פרי גן עדן.

לאחר ארבע שנים מתישות של שעות מטורפות, כאבי גב, בירוקרטיה שגורמת לך לרצות לעבור לקרוואן, וכמובן כבונוס על כל זה שכר זעום, החלטתי שהגיעו מים עד נפש ואני עוזב את עולם האוכל והעסקים לטובת האהבה שלי, מוסיקה ומשחק, כמובן עם חשש גדול שלא אצליח לפרנס את דרטאניין כלבי וניאלץ לחיות על כוסמת, חיפשתי את דרכי באודישנים ולהקות מקומיות.

שנתיים אחר כך אני מוצא עצמי בתיאטרון קליפה משתתף בהפקה השלישית שלי העונה לשם פרדייז.

כמובן שהמחלה הכרונית שלי שהתגלתה לא מזמן "עסקת" (על משקל חזרת, עגבת וכדומה)-שהיא פתיחת עסקים למרות כישלון חוזר ונשנה של הקודמים ושכנוע עצמי שהנוכחי יעבוד-הרימה את ראשה שוב, לא לקח זמן רב וכבר התנדבתי לבשל את ארוחות הצהריים של כולם כדי לייעל את סדר היום שלנו.

בראש כבר ראיתי את התיאטרון-מסעדה המדהים, שאפתח בהמשך וחשבתי, שהנה מצאתי את פרי גן העדן, עכשיו רק צריך לארוז אותו נכון ולמכור.

ואז זה התחיל.

מר. י – לא אוכל בשר ודגים ובנוסף לכך פטרוזיליה וכוסברה

מר. ד – לא נוגע בסלרי

גברת ע- מעדיפה כמה שפחות פחמימות

לגברת נ- אסור ירקות טריים (למרות שהיא מאד אוהבת)

מר. א- לא יכול לאכול שום דבר ממשפחת הסולניים

הגעתי למסקנה שלעולם לא אפתח יותר עסק וניצחתי את העסקת למרות שבתהליך גיליתי את פרי גן  עדן:

כוסמת.

צבי

(צבי פטרקובסקי, חבר בקבוצת קליפה)

נ.ב.

בסופו של דבר, אחרי המון התלבטויות בחרנו בסיפור גן-עדן, המופע יקרא פרדייז.

קדחת המחט בערימת השחת

•אפריל 7, 2010 • להגיב

פסח חלף עבר, ואנחנו עדיין מחפשים את הסיפור הידוע בעולם, האפיקומן העלילתי שלנו. אם לא ימצא אותו שלאגר אלמותי, יש סיכוי גדול שהחיפוש אחריו יהפוך למופע עצמאי. בשבוע האחרון נכנס שחקן חדש למערכה על הסיפור הידוע: פושקין, עם דג הזהב שלו (והדייג). זה יכול להתאים בקונטקסט של שלאגר, עם משאלות של הצלחה ורדיפת בצע מהירה, חבל שיש שם רק שלוש דמויות ואנחנו חמישה. ביום שני ה-11 בשעה 11:00 סוף סוף ניכנס לסטודיו ונתחיל לעבוד, אחרי חודשים רבים של הרצת הצגות והרהורים. עדיין מוקדם לחשוף את הרעיון למופע החדש, שהסיפור הידוע הוא רק חלק הכרחי אבל כמעט שולי בו.

עוד בסימן אביב – התחלנו בסדרת סשנים מפרכים של יעוץ אירגוני. זה מצוין לאוורור ומירוק האידיאולוגיה שנוטה להתעפש בקלות, וגם לחלוקת התפקידים בקבוצה, מחוץ לבמה. אז איך אפשר לייעל אומנות? האם נגישות לקהל הרחב שווה ויתור ועיגול פינות? האם התעלמות עקבית מענייני נגישות שווה יצירה בועתית? איך פונים לקהלים חדשים? בבלוגים?!? ובעיקר – איך הופכים את עובדי המקום למקשה אחת חדורת אמונה רתומה לרעיון, במקום לאותה עגלה מהסיפור של בוריס (סוכן נדל"ן וידיד):

"שמה קשורים ביחד כל מיני חיות, ואיך תלך קדימה?"

"הכי חשוב שזה זז" עניתי לו,

"לא! לשים אנשים במקום ושיהיה סדר!".

לקראת סיום אבשר כי בכל פעם יפרוש חבר קבוצה אחר את משנתו על גבי הבלוג הזה, אז יעבור עוד זמן לפני שתיאלצו שוב לדשדש בזרם התודעה הדלוח שלי.

עידית הרמן מנהלת אמנותית

 
Follow

Get every new post delivered to your Inbox.