בקיץ תהיה מלחמה או שיהיה פסטיבל?
פסטיבל קליפה אדומה, פסטיבל בינלאומי לתיאטרון חזותי ואמנות המופע, יתקיים בחודש יולי, כמעט בשיאו של הקיץ.
יש שתי מסורות בקיץ הישראלי, האחת איום למלחמה, השניה לחות איומה. שתיהן מתקיימות באופן תדיר, תכוף וצפוף. אנחנו תמיד מקווים שלא תהיה לחות, למרות שזו תקוות שווא, ומתפללים שלא תהיה מלחמה- כי מלחמה זה רע.
קיומם של אירועי תרבות בינלאומיים בישראל -מדינה שוחרת תרבות מצד אחד, ששואפת להשתייך למשפחת העמים, ומאידך מפתחת סימנים מדאיגים של פאשיזם- מוטל תמיד בספק, בגלל מעמדנו הפוליטי המיוחד (כאן אני נוקטת בגישה קלה של אנדרסטייטמנט).
הקיץ האחרון, שעוד לפני שהוכרז על פתיחתו הרישמית, 21 ביוני, סתם שיהיה לכם לטריוייה, מתאפיין בביטולים מצערים ומבאסים במיוחד. הבה נקווה שהזקנים, אלטון ג'ון ורוד סטיוארט, לא ישתמשו בזה בתור תירוץ, סתם כי לא יהיה להם כוח לכל הלחות והג'ט לג האלו.
אני רוצה לבחון את סוגיית העירבוב הזה שבין פוליטיקה ואמנות. האם יש הצדקה או הגיון במהלך הזה, שבו אמן בוחר להחרים מדינה, כדי להביע עמדה פוליטית. מצד אחד אני מאמינה באחריות הדדית מוסרית בין העמים, ללא ספק. מלחמת אזרחים ביוגוסלביה היא ענין שכל העולם צריך לפתור, כמו גם הסיכסוך בישראל. אבל יש משהו בפעולה של חרם, חד צדדי, שמקביל יותר לפסק דין במעמד צד אחד, מאשר למניפסט אפקטיבי. לדעתי מחאה פוליטית צריכה להיות אקטיבית, וככזו האמן צריך לכבד את המארח, שהזמין אותו, בנוכחותו, לבוא ולהגיד את מה שיש לו על הלב, מה שאלוויס קוסטלו, למשל, עשה במילים אבל לא בכלי הכי מוצלח שלו-במוסיקה, ובעצם האקט כולו הצטייר כקצת יותר פחדני מאשר מחאתי.
בעצם אני מתקשה מאוד לקבוע עמדה חד משמעית בסוגיה, למרות שלרוב אני מוצאת את עצמי מתנגדת לעמדותיה ומהלכיה של הממשלה, אני מרגישה שחרם אמנותי-תרבותי-אקדמאי מאופיין בלא מעט צביעות, סוג של איפה ואיפה, כניעה ללחצים לא רלוונטיים ובעיקר הפניית המשאבים לכיוון הלא נכון, כי אמנות צריכה להשתמש בכוח שלה כדי לייצר אמירה, ליצור, להתריס, להתערב בתוך הקהל שלה, לזעזע ולא להיאלם דום.
כל זה כדי לספר לכם שהשנה יגיעו אלינו קבוצות מנורווגיה, צרפת, גרמניה וצ'ילה, כדי לקחת חלק בפסטיבל לנו, אנחנו מקווים שהם יכבדו אותנו בנוכחותם, ואם צריך נעמוד דקה דומיה, למען בערך מיליון מטרות קדושות שעומדות לנגד עינינו ימין ומשמאל.
נכתב על ידי נילי ממן
